עבירות מס - מס הכנסה פלילי: קשיים תזרימיים כהגנה בעבירות של אי הגשת דו"חות במועד

כידוע ההלכה היא כי בעבירות מס, כגון אי העברת מס שנוכה (סעיף 219 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961) או אי הגשת דו"ח במועד (עבירה לפי סעיף 117(6) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו 1975 (להלן: "החוק")) הקשיים הכלכליים של הנישום/העוסק אינם מהווים הגנה. יחד עם זאת, לאחרונה החלה מסתמנת מגמה חלוצית של ערכאות נמוכות כן להכיר בקשיים כלכליים, בנסיבות מסוימות ומאוד ספציפיות, כהגנה בעבירות שצוינו. אחד השופטים המקדמים מגמה זו הוא כבוד השופט דן מור מבימ"ש השלום בת"א (ראו לדוגמא ת"פ (ת"א) 2745/05 פקיד שומה חקירות מס הכנסה מרכז נ' מורפורלס בע"מ (2007) [פורסם בנבו]).
לאחרונה ניתן פס"ד נוסף מבית יוצרו של כבוד הש' דן מור ת"פ (ת"א) 4065-06 מדינת ישראל נ' יהודה וינגוט (25.04.10) [פורסם בנבו]. המדובר בנאשמים שהם אב ובן (להלן: "המנהלים") ואשכול חברות (ואף עמותה אחת) שבשליטתם וניהולם. כתב האישום בתיק זה מייחס למנהלים, בתריסר אישומים, עבירות בניגוד לחוק, והחלק העיקרי שבהן - במטרה להתחמק ממס, בתקופת השנים 2003-2006, עת שהפעילו אשכול חברות, שעסקו הן במתן קורסים שונים והכשרה מקצועית והן בהכשרת נהגי משאיות ואוטובוסים, בין היתר למשרדי ממשלה.

בימ"ש השלום הרשיע את הנאשמים בחלק מהאישומים ובחלקם זיכה. כך באחד האישומים הואשמו המנהלים ואחת החברות הנאשמות באי הגשה במועד 13 דו"חות בתקופה הרלוונטית ולא שילמו מס בגינם, בכוונה להתחמק ממס, בניגוד לסע' 117(א)(6) ו- 117(ב)(8) לחוק.
טענת המאשימה היא כי בתקופה האמורה, משנקלעו הנאשמים לקשיים כלכליים, הפרו שוב ושוב הסדרים לפריסת תשלומים בגין הדו"חות נשוא אישום זה, עליהם חתמו מול נציגי מע"מ, הסדרים בגין דוחות שלא הוגשו או הוגשו באיחור, ומבלי להתריע על ההפרה הצפויה מראש, וזאת בכוונה להמנע מתשלום המס בו הם חייבים, ביודעין. 

הנאשמים טענו, בין היתר, כי לא ניתן לטעון כנגדם למחדל אי תשלום דוחות המע"מ כאשר כספיהם מוחזקים באוצר המדינה.
אכן, המנהלים והחברה המדוברת הגיעו מספר פעמים להסדרים עם רשויות המע"מ לפריסת החובות ולא עמדו בהסדרים הללו בשל בעיה תזרימית קשה שהיו שרוים בה וזאת, בין היתר, כי כספים רבים שהגיעו להם ממשרדי ממשלה שונים לא הועברו אליהם. אמנם חבות משרד התמ"ת לנאשמים היתה שנויה במחלוקת ובין בע"ד התנהלה ןמתנהלת תביעה אזרחית נפרדת, הש' דן מור גזר מכך כי יש בעצם התביעה כדי הוכחת טענת הנאשמים לאמונתם בקיום חוב של ממש לזכותם. הש' דן מור ציין כי למסקנתו אף מצטרפים מאמציהם של המנהלים לתקן את המחדלים ולשוב למע"מ פעם אחר פעם על מנת לחתום על פריסה נוספת, מתוך אמונה כי קשיי הגביה מלקוחותיהם ייפתרו, שהרי חזקה על משרדי הממשלה שישלמו את חובותיהם. 

לאחר מכן, הש' דן מור עושה שימוש בדוקטרינת המניעות אם כי לא מציין זאת במפורש, באומרו כי אומנם היה על הנאשמים לדאוג כי הדוחות ישולמו במועד החדש עליו הוסכם, וההלכה הפסוקה היא שקושי כלכלי אינו מהווה הגנה כנגד אישום שכזה, אך בסוגיה זו הרימו הנאשמים את נטל ההוכחה המוטל עליהם כנאשמים, שממילא מצוי סכום המס שעליהם לשלמו באוצר המדינה. זה, לדעת הש' דן מור מקים לנאשמים הגנה בדין, כלומר, המנהלים נקטו בכל האמצעים הנאותים למניעת העבירה וגם לא נגרם למדינה בעניין הזה שום נזק שהרי "כספי המע"מ" מונחים באוצר המדינה במקום אחר (משרד התמ"ת שטרם שילם). 

לחילופין, קובע השופט, מצב דברים זה מקים לנאשמים "הגנה מן הצדק". בתקופה נשוא אישום זה היה פרק זמן שבו הנאשמים ניסו להגיע להסדר אותם תשלומים שבעבר לא עמדו בהם ואכן קיבלו הסכמה עקרונית של מנהל התחנה בירושלים, אך בשל חוסר התיאום בין 2 הגופים ובשל אי דיוקים פרוצדוראליים קטנים (כגון אי חתימת ערב שני על הטופס) המאשימה הטילה פעם אחר פעם עיקולים על חשבונות החברה, צעדים אשר הייתה בהם תרומה ממשית להתמוטטות החברה הנאשמת. בעניין הזה אמר הש' מור תוך שהוא מטיל ביקורת קשה על רשויות המס: 

"דרישה, אף שלא נענית במלואה, לעמידה דקדקנית בכל תנאי הסכם, בהתעלמות מרוחו, לא תיחשב כהפרה מהצד האחר. הרי נפסק זה מכבר כי על הרשות המינהלית מוטלת חובת הגינות מוגברת, כנאמנת הציבור, שהינה מחמירה יותר מחובת תום הלב."
לסיכום, שוב נזכיר, כי אמנם ניתן לראות כאן מגמה ברורה בכיוון הכרה בקשיים כלכליים שנגרמו כולם או חלקם ע"י המדינה, כהגנה לעבירות שצויינו בתחילת רשימה זו, בל נשכח כי ההלכה בעינה עומדת וכי מדובר בפסיקה של בימ"ש השלום שכידוע אינה מחייבת כי אם מנחה.

חזרה לקטגוריה

הדפס מאמר

שלח לחבר