ברשימה זו, ברצוננו להתמקד בסוגייה אחת שאנו נתקלים בה חדשות לבקרים בפרקטיקה שלנו. המדובר בסיטואציה שבה מס עקיף (המכס בעניין עסקינן) לא שולם לרשויות המס או שולם חלקית מסיבה כזו או אחרת והמדינה מבקשת לגבותו בשלב מאוחר יותר.
המסגרת הנורמטיבית אשר עוסקת בסיטואציה שתוארה לעיל נמצאת בהוראות סעיפים 2 ו-3 ל חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק מיסים עקיפים" או "חוק"). סעיף 2(א) קובע כי הנישום יהיה חייב לשלם את החסר תוך "התקופה הקובעת" שאורכה לפי סעיף 1 לחוק חמש שנים. סעיף 2(ב) קובע שניתן לחייב את הנישום להשלים את החסר אף מעבר לתקופה הקובעת אם התקיימו התנאים:
1. החסר נובע מידיעה בלתי נכונה שמסר הנישום, או מפני שלא מסר ידיעה שהיה חייב למסור אלא אם כן המעשה או המחדל כאמור נעשו בתום לב.
2. הנישום ידע או היה צריך לדעת בנסיבות העניין על קיום החסר. נוסח תנאי זה זהה לתנאי שבסעיף 3(2) ועל כן נעמוד עליו בהמשך.
כאמור, סעיף 2(ב) מאפשר לחייב את הנישום אף מעבר לתקופה הקובעת. בעניין הזה חשוב לציין, כי האפשרות הנ"ל לא תהיה בלתי מוגבלת, אלא תהיה כפופה לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, כלומר עד שבע שנים מיום התהוות החסר (אביגדור דורות דיני מכס וסחר חוץ 459 (2006) (להלן: אביגדור דורות)).
אם כן, סעיף 2 לחוק הוא הכלל ואילו סעיף 3 הוא הסייג לכלל שפוטר את הנישום מחובת תשלום החסר בהתקיים שלושת התנאים:
1. החסר לא נבע מחמת ידיעה בלתי נכונה שמסר הנישום או מחמת שלא מסר ידיעה שהיה חייב למוסרה. ביהמ"ש קבע כי "ידיעה בלתי נכונה" תיקבע לפי המבחן האובייקטיבי (ע"א 662/85 מנהל מס קניה נ' כנפי מתכת בע"מ, פ"ד מג(2) (להלן: "כנפי מתכת")). מאוחר יותר בימ"ש המחוזי בעניין לוי (ע"ש (נצ') 539/98 יוסף לוי עסקי מזון בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), נתן החלטה המבוססת, בין היתר, על היסוד הסובייקטיבי. שם, למרות הכרעתו של כי סיווגה של המערערת היה שגוי, קבע ביהמ"ש כי התקיים התנאי שבסעיף 3(1) לחוק מאחר והוכח כי החברה הגישה למכס את מלוא המסמכים הנוגעים למשלוח, ולא הסתירה דבר מהמכס ובכך מילאה את התנאי הקבוע בסעיף 3(1). יחד עם זאת, מדובר בפס"ד של ביהמ"ש מחוזי שמטיבו מנחה ולא מחייב. ההלכה שנקבעה בביהמ"ש העליון טרם שונתה.
2. הנישום לא ידע, ובנסיבות העניין לא היה צריך לדעת, על קיומו של החסר. תנאי זה כולל בחובו הן אלמנט סובייקטיבי ("לא ידע"), והן אלמנט אובייקטיבי ("בנסיבות הענין לא היה צריך לדעת"). לגבי האלמנט האובייקטיבי קבע ביהמ"ש בע"א 5341/93 י.ד. תעשיות חייגנים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (4) (1997) (להלן: "חייגנים") כי המבחן הוא זה של "איש המסחר ההוגן". בעניין הזה עולה השאלה האם חייב "איש המסחר ההוגן", במידת הספק, לפנות לרשויות המס ולדווח על הבנתו אודות שיעור המס אם לאו ואם לא עשה כן האם עולה זאת לכדי "עצימת עיניים". בפרשת כנפי מתכת הש' בך הביע את דעתו שאם הנישום רוצה להינות מהפטור שבסעיף 3 לחוק עליו להביא לרשויות המס את עמדתו. הנשיא שמגר השאיר שאלה זו בצריך עיון. ואולם בפרשת חייגנים קבע הש' מצא כי אם הנישום סבור כי מבצע תכנון מס לגיטימי, ייטיב לעשות אם יקדים ויברר מראש אצל רשויות המס אם הנחותיו נכונות.
3. הנישום מכר את הטובין בתום לב, לפני דרישת תשלום החסר במחיר שלא נכלל בו אותו חסר. בעניין תנאי זה נקבע בפרשת חייגנים כי דרישת תום הלב הנה דרישה אובייקטיבית, הבוחנת אורחות התנהגות ראויות, ולא דרישה סובייקטיבית, הבוחנת את התנהגות הנישום. הבעיה היא שלא אחת חשבוניות המכירה אינן מפרטות את שיעורי המס העקיף שנכלל במחיר. במצב כזה ניתן להיעזר בחוו"ד של רו"ח הבוחנת שאלה אם החסר לא נכלל במחיר המכירה של הטובין (אביגדור דורות, עמ' 476).
לסיכום, על הנישום, שסבור שהוא עומד בתנאי סעיף 3 לחוק, לפנות לרשויות המס תחילה. היה ובקשתו נדחית, באפשרותו להגיש תביעה לבימ"ש למתן סעד הצהרתי בדבר עמידתו בתנאים כאמור.
חזרה לקטגוריה
הדפס מאמר
שלח לחבר
