היטל הטמנה

בישראל, היטל הטמנה מוטל מכוח חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 על הטמנת פסולת במטמנות. היטל ההטמנה הוא מס ירוק, שמטרתו להפנים את ההשפעות החיצוניות השליליות של הטמנת הפסולת אצל יצרני הפסולת (העיקריים שבהם - רשויות מקומיות ומפעלים, וכן לייקר את ההטמנה כך שיצרני הפסולת יעדיפו לפנות למיחזור.

ראשיתו של היטל ההטמנה בשנת 2000, אז תוקן חוק שמירת הניקיון במסגרת חוק ההסדרים. החוק הסמיך את השר לאיכות הסביבה לקבוע את שיעורי ההיטל בתקנות באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, ואולם במהלך השנים סיכל מרכז השלטון המקומי את התקנתן, והחוק היה, למעשה, לאות מתה. במסגרת חוק ההסדרים של 2006, יזמה הממשלה תיקון נוסף של חוק שמירת הניקיון, ובו הביאה למעשה את נוסח התקנות עצמן. התיקון אושר ב-2007‏‏, נכנס לתוקף ביולי אותה שנה, ושיעורי ההיטלים שנקבעו בו עולים בהדרגה מדי שנה עד 2011, בהתאם לסוג הפסולת (פסולת מעורבת, פסולת יבשה, בוצה, בוצה תעשייתית ופסולת בניין. כן נקבע כי ההיטלים הנגבים יועברו לקרן לשמירת הניקיון.

לפי החוק, עירייה בסדר גודל של עירית רמת גן, המייצרת מדי שנה כ-70 אלף טונות של פסולת מעורבת (יבשה ורטובה), תשלם בשנת 2008 היטל הטמנה בשיעור של כ-1.4 מיליון שקלים חדשים, ובשנת 2011 כ-3.5 מיליון שקלים חדשים. ההנחה היא שכדי להפחית את העלויות, תעדיף העירייה למצוא פתרונות של מיחזור.