דיבידנד

דיבידנד, בכלכלה, הוא תשלום שמעבירה חברה לידי בעלי מניותיה. מקור המילה דיבידנד היא מאנגלית ( Dividend) וגזורה מפעולת החילוק החשבונית.

מטרתה העיקרית של חברה היא ליצור רווחים עבור בעליה. כאשר חברה מרוויחה, חלק מהרווח משולם לבעלי המניות כדיבידנד, ויתרת הרווח נשמרת בחברה לשימושה. תשלום דיבידנד מקטין את הכסף הזמין לחברה ולנושיה, ומעביר לבעלי החברה את פירות השקעתם.

הדיבידנד משולם בדרך כלל במזומנים אך לעתים בצורה של הון כגון ציוד ומבנים ואף יכול להיות משולם בצורה של מניות המוחזקות על ידי חברת בת. המונח המקצועי לסוג דיבידנד זה הוא הנפה או דיבידנד בעין.

מבחינים בין דיבידנד רגיל אותו מעבירה החברה אחת לתקופה ידועה מראש, בדרך כלל פעם אחת, פעמיים או ארבע פעמים בשנה, לדיבידנד מיוחד שהוא חד פעמי. דיבידנד רגיל בדרך כלל יהיה חלק מרווחיה התקופתיים של החברה ומאפיין על פי רוב חברות מבוססות שרווחיותן הוכיחה את עצמה לאורך זמן וצפויה להתמיד. דיבידנד מיוחד, לעומת זאת, הוא תוצאה של החלטה חד פעמית להעביר רווחים צבורים לבעלי המניות, כאשר החברה מחליטה כי אין לה צורך בהם יותר להשקעות, רכישת חברות אחרות או הון חוזר. בשנת 2004 חילקה מיקרוסופט דיבידנד מיוחד בגובה שיא של 32 מיליארד דולר. לעתים גם משמש דיבידנד מיוחד כלי בידיהם של הבעלים שרכשו חברה עתירת מזומנים בצורה ממונפת למטרת החזרת ההלוואות שקיבלו.

כאשר חברה מחלקת כדיבידנד את מניותיה-שלה (מניות הטבה), כל בעל מניות מקבל מניות נוספות של החברה בהתאם לשיעור אחזקותיו. חלוקת מניות הטבה היא הדרך המקובלת לבצע פיצול הון ולמעשה אינה מהווה שינוי אמיתי בערך החברה או בהון העצמי שלה.

קביעת סכום הדיבידנד נשענת בעיקר על מידת הרווח של החברה וההערכות העסקיות לאותה שנה. בחברות הנוקטות מדיניות דיבידנד קבועה, מדיניות זו מכתיבה שסך הדיבידנד יהיה סכום שנתי קבוע או אחוז קבוע מתוך רווחי החברה בכל שנה. בחברות שבהן משולם סכום קבוע, פעמים רבות משולם הסכום גם אם בשנה מסוימת הרווחים השנתיים אינם מכסים את ההוצאה. דרך פעולה זו שולחת מסר כי החברה אופטימית בקשר לעסקים העתידיים ובכך מסייעת לחיזוק מעמד החברה בקרב המשקיעים. מבחינה חשבונאית הדיבידנד מחושב באחוזים מהון המניות של החברה. מכאן שאחוז הדיבידנד יכול להאמיר לאחוזים הגבוהים מ-100%, מאחר שעודפי החברה גבוהים מהון המניות שלה.

סכום הדיבידנד נקבע בדרך שמתווה תקנון החברה: בהחלטה של דירקטוריון החברה, באספת בעלי המניות על פי המלצת הדירקטוריון, או בהליך אחר העונה לדרישות החוק. החלטה לחלוקת דיבידנד קובעת את סכום הדיבידנד שישולם עבור כל מניה של החברה לבעלי אותה מניה. בחברה שבה יותר מסוג אחד של מניות, עשוי להיקבע סכום דיבידנד שונה לכל סוג מניות, בהתחשב בזכויות של כל אחד מהסוגים. לאחר שהוכרז הסכום שיחולק, הדיבידנד הופך להיות חוב של החברה לבעלי מניותיה. החלטה לגבי חלוקת דיבידנד קובעת לרוב את מועד תשלום הדיבידנד. אם במהלך הזמן שבין ההצהרה על הדיבידנד לחלוקתו נדרשת החברה לפרסם דוחות כספיים, יופיע הדיבידנד שהוכרז וטרם חולק בהתחייבויות החברה.

חלוקת דיבידנד כרוכה בקביעת מועד אשר בו נבדקת זהות בעלי המניות של החברה הזכאים לדיבידנד. כאשר מכריזים דיבידנד על מניות חברה ציבורית, אם מוכרים את המניה לאחר המועד הקובע, המוכר ולא הקונה הוא הזכאי לדיבידנדים. בנקודה זו אומרים כי המניה נסחרת "אקס-דיבידנד", כלומר ללא הדיבידנד. כאשר מניה הופכת לאקס-דיבידנד, מחירה של המניה יורד בדרך כלל זמנית בגודל הדיבידנד לערך.

חברות רבות מציעות למשקיעיהן תוכניות להשקעה מחדש של הדיבידנדים המאפשרות לבעלי המניות להשתמש בדיבידנד כדי לקנות באופן שיטתי כמויות קטנות של מניות ללא עמלה. תוכניות להשקעה מחדש זוכות לפופולריות רבה, בעיקר בארצות הברית אצל משקיעים לטווח ארוך שאינם זקוקים להכנסה כספית שוטפת מהמניות אותן הם מחזיקים.

חברות נמנעות לעתים מלחלק דיבידנד בגלל אחת או כמה מהסיבות הבאות:

מיקרוסופט, כמו רוב חברות הטכנולוגיה העלית היא דוגמה לחברה אשר מבחינה היסטורית שילמה דיבידנד נמוך מאוד או לא שילמה בכלל. מאז יציאתה לבורסה בשנת 1986 ועד שנת 2003 לא שילמה דיבידנד כלל. במשך הזמן הזה צברה בקופתה למעלה מ-70 מיליארד דולר במזומנים ועוררה עלייה את רוגזם של בעלי המניות אשר טענו כי לחברה אין צורך בעתודות מזומנים אסטרונומיות כדי לממן את פעילותה ולצמוח. הסיבה הרשמית לצבירת סכום כסף כה גדול הייתה, בין השאר על מנת ליצור רזרבה למטרות משפטיות. כאמור, מדיניות זו שונתה מאז ומיקרוסופט מחזירה למשקיעיה כסף כיום בכל האופנים - דיבידנד מיוחד, דיבידנד רגיל וקנייה מחדש של מניות.

מנהלי קרנות נאמנות, קרנות גידור ומשקיעים פרטיים בשוק ההון לוקחים בחשבון את מדיניות חלוקת הדיבידנדים של חברה לפני שהם מוסיפים את מנייתה לתיק ההשקעות שלהם.

מספר דוגמאות לשיטות השקעה המביאות בחשבון את הדיבידנד כפרמטר עיקרי לבחירת מניות:

ככלל, יחיד תושב ישראל המקבל דיבידנד מחברה ישראלית חייב במס בשיעור 20%, ובעל מניות מהותי (מחזיק מעל 10%) ב-25% מס. חברה תושבת ישראל אינה חייבת ככלל במס על דיבידנד שקיבלה מחברה ישראלית אחרת פרט למקרה שהחברה הישראלית מחלקת הדיבידנד היא מפעל מאושר או מפעל מוטב במקרה זה החברה המקבלת תשלם מס בשיעור של 15%. על דיבידנדים שמשולמים למניות בארצות הברית, יש ניכוי מס במקור של 25% גם למשקיעים ישראלים. את המס הזה ניתן בתנאים מסוימים לקזז מול הפסדים, אך לא ניתן להפחית אותו לשיעור המס הרגיל בארץ (דהיינו 20%). זאת להבדיל ממס על רווחי הון במניות אמריקאיות, שנגבה בארץ והוא בגובה 20%.

הדיבידנד משולם מרווחי החברה לאחר מס. כך מוטל מס דו-שלבי על רווחי החברה המחולקים. בשלב הראשון, החברה משלמת מס חברות על הרווח בשנה שבה צמח הרווח. בשלב השני, בעלי המניות משלמים מס דיבידנד בשנה שבה קיבלו את הדיבידנד. נטל המס הכולל עומד בקירוב על שיעור מס ההכנסה המוטל על יחידים.

ישנן מדינות בהן קיימת שיטת מיסוי הקרובה יותר למיסוי חד-שלבי. באוסטרליה וניו זילנד, חברות מעבירות גם "פטור מקרדיט" (franking credit) לבעלי המניות ביחד עם הדיבידנדים. פטור זה מייצג את המס המשולם על ידי החברה על רווחיו. דולר אחד של מס שמשולם על ידי החברה מייצר פטור מקרדיט אחד. חברות יכולות להעביר כל יחס של פטור עד למקסימום של כמות המחושבת על בסיס המס הנפוץ של החברה: עבור כל דולר של דיבידנד ששולם, הרמה המקסימלית של הפטור הוא שיעור המס חלקי (אחד פחות שיעור המס). בשיעור הנוכחי של 30%, 0.30 של קרדיט לכל 70 סנט של דיבידנד, או 42.857 סנט (בקירוב) לכל דולר של דיבידנד. בעלי המניות אשר יכולים להשתמש בפטור זה, מקזזים קרדיטים אלו כנגד חשבונות מס ההכנסה שלהם בשיעור של דולר לכל קרדיט, ועל ידי כך נמנע למעשה כפל מס על רווחי החברה. מערכת זו נקראת זקיפה לחובת דיבידנד (dividend imputation).

בנוסף, סוגים מסוימים של חברות להשקעות (כגון REIT בארצות הברית) מאפשרים לבעלי המניות להימנע באופן חלקי או מלא מתשלום כפל מס על הדיבידנד.

מעבר לשיטות אלה למניעת כפל מס, נהוג כיום בארצות הברית מס בשיעור נמוך יותר על דיבידנדים מאשר על רווחי הון. ההיגיון מאחורי מדיניות מס שכזו הוא לעודד השקעה כלכלית לטווח ארוך ולמנוע השקעה ספקולטיבית לטווח קצר.

בארצות הברית, איגודי אשראי משתמשים במונח "דיבידנד" בהקשר לתשלומי הריבית אשר הם משלמים למפקידים. דיבידנדים אלו אינם דיבידנדים במובן הרגיל שלהם, ועל כן אין עליהם מס. איגודי אשראי קוראים להם דיבידנדים מפני שמבחינה טכנית, איגודי אשראי נמצאים בבעלותם של חבריהם, ותשלומי הריבית הם, על כן, תשלומים לבעלים.