זקיפת שווי שימוש ברכב

ביום 11 במרץ 2018 נתקבל בבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו פסק דין אשר עניינו בעיקר זקיפת שווי שימוש ברכב צמוד לפני כבוד השופטת ירדנה סרוסי ע"מ 40932-03-16 בזק ישיר הדפסות איכות (2005) בע"מ - המערערת נ' פקיד שומה חולון - המשיב 1 עיקר הסוגיות שנדונו בערעור הן זקיפת שווי שימוש ברכב לעובדי המערערת, זקיפת הוצאות דלק בנסיעות פרטיות, וזיכוי ממס בגין עבודה במשמרות.

אקדים ואומר בתחילת דברי כי כב' השופטת סרוסי דחתה מכל וכל את הערעור, וחייבה את המערערים בתשלום סך של 65,000 ₪ הוצאות משפט. קביעה "המעידה על מורכבותו של ההליך שכלל נתונים רבים, טענות מורכבות ודיונים מסועפים". פתח דבר מטרת כתיבת המאמר, היא ללמוד מתוך טענות המערערת והתנהגותו ומתוך נימוקי פסק הדין על-ידי כב' השופטת סרוסי, איך צריך לנהוג, לפעול, בהתייחסות זקיפת הוצאות רכב הצמוד לעובד. איך לנהוג ולשמור על יישום התקנות כהלכתם. במטרה לשכנע את פקיד השומה באמינותם ולהגיע לביצועם באופן נאות.

התייחסותי מתוך פסק הדין המוזכר לעיל מתמקדת אך ורק בנושא הרכב. והינה בשיטתיות לפי סדר הפסיקה, טענות המערערת ונימוקי כב' השופטת, בדחיית טענות אלה בזו אחר זו. למיטב ידיעתי, כל פסקי הדין דחו הטענה כי ניתן להתחשב בהצהרות בדבר היקף השימוש ברכב לפעילות עסקית בתואנה כי השימוש באמצעות מערכת ממוחשבת או בצורת רישום ידני אינם ניתנים לביקורת על-ידי רשויות המס ו/או אינם אמינים, והם תלויים ב"סובייקטיביות" ברישום כבעלי "האינטרס". מה שמוכח במדינות מתוקנות כי צעד זה ניתן ליישום. לדוגמא בארה"ב, קיימת מערכת ממוחשבת אשר מאפשרת ליצור נסיעה עסקית/פרטית לפי העניין. לשופטים נטייה עקבית, לקבל את עמדת מס הכנסה ולהסתמך על הקביעה אשר נותנת לשר האוצר הזכות הבלעדית לקבוע, תקנות שווי הרכב ולא נותר אלא לקבל את קביעתו.

נקודת אור זעירה הופיעה בערעור 26060/13 המערער אהוד אפרת המשיב פקיד שומה ירושלים 1 בפני כב' השופט דוד מינץ. גם בפסק דין זה שלל כב' השופט את האפשרות לסטות מהוראות תקנות ניכוי הוצאות רכב ולא התיר למערער לשנות שיעור הניכוי הוצאות הרכב. שוב הסתמך כב' השופט בעיקר על סעיף 31 לפקודת מס הכנסה המקנה לשר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת להתקין תקנות .....בדבר הגבלת או אי התרת של ניכוי הוצאות מסוימות....." פסק הדין שולל כל אפשרות לסטות מהוראות תקנות אלה. ובכל זאת, נקודת אור בפסיקתו של כב' השופט דוד מינץ. הוא הכיר בעובדה שהגבלת גובה ההוצאות מהווה סטייה מעיקרון תשלום מס אמת. רק שמעשית אין כאו הליך בר ביצוע.
 

דיון והכרעה בתחילת דבריה כתבה כב' השופטת סרוסי:

סעיף 10 "תקנות שווי השימוש ברכב קובעות כלל נוקשה לצורך יישומן ודומה כי אין אפשרות לסטות הימנו. התקנות מציבות נוסחה פשוטה לחישוב שווי השימוש ברכב צמוד שתכליתה ליצור אחידות ולקבוע מדד יעיל, וודאי וקל, גם אם על חשבון סטייה מהשווי האמיתי אילו היה מחושב באופן פרטני לכל רכב ורכב. סעיף 11 "מבחינה כלכלית, זקיפת שווי שימוש ברכב צמוד אמורה לשקף את טובת ההנאה שנוצרה לעובד….."

סעיף 12 ", על מנת שרכב יוכר כ"רכב תפעולי", "ועל כן ייצא מהגדרת רכב" ומתחולת תקנות שווי השימוש ברכב, צריך שיתקיימו בו התנאים המפורטים בהגדרה: 1- שהרכב לא הועמד לרשות עובד כלשהו. 2- שהרכב שימש רק לצורכי המעביד. 3- שבתום שעות העבודה הרכב לא יצא מחוץ למקום העיסוק. על המעביד להניח את דעתו של פקיד השומה בדבר התקיימות התנאים הנ"ל, ולא להיפך.

סעיף 14 המונח "רכב מאגר" אינו מוגדר בפקודת מס הכנסה או בתקנות הגדילה כב' השופטת להגדיר זאת בבהירות "רכב מאגר" זהו רכב אשר בעל העסק מעמיד לרשות עובדיו והם נועדו לפעילותו השוטפת, וזאת מבלי שרכב מסוים מוקצה לעובד מסוים. סעיף 15 גישת הפסיקה היא, שלא ניתן לקבל טענות בעלמא של המעביד כי רכבים מסוימים שבהחזקתו הם "רכבים תפעוליים", מבלי שהוא מבסס טענות אלה באסמכתאות ברורות....." מן הכלל אל הפרט אופן בניית השומה בעניין זקיפת שווי רכב סעיף 16 במהלך דיוני השומה אישר רפי ארז, מנהל המערערת, כי היו מקרים בהם המערערת אפשרה לעובדיה לעשות שימוש ברכביה מחוץ לשעות העבודה.

סעיף 18 המשיב ערך נייר עבודה שבו פרט את המקרים (בצורה מדגמית) בהם רכבי המערערת, בהם הותקן "פזומט "בפיית התדלוק, תודלקו בימי שישי-שבת, מחוץ לשעות העבודה הרגילות. בהתבסס על המדגם ובטיעון שחלק מהעובדים אין ברשותם רכב פרטי. קבע המשיב סעיף 20 המשיב לא השתכנע כי רכבי המערערת הם רכבים תפעוליים המשמשים אך ורק לצורכי פעילותה העסקית.

סעיף 25 בניגוד לטענת המערערת כי שומת המשיב מבוססת על "ניחושים והשערות" זאת כתוצאה מהבדיקה המדגמית של המשיב. כתבה כב' השופטת"..... הגעתי למסקנה שהשומה מושא המחלוקת מבוססת דיה ואין בסיס לטענת המערערת כי מדובר בשומה סתמית ושרירותית….." סעיף 26 "..... שבנסיבות העניין, לא מוטלת על המשיב החובה להצדיק את השומה (ראו נוסח סעיף 155 לפקודת מס הכנסה המטיל על המשיב את החובה להצדיק את השומה כאשר המערער ניהל פנקסים קבילים (ספריו של המערער היו בלתי קבילים לשנים 2008-2009)

סעיף 30 "המשיב היה רשאי להסתמך על מדגם המבוסס על בדיקת תדלוק רכבי המערערת בחודשי הקיץ של חלק משנות השומה מושא הערעור". משמצא המשיב כי חלק מרכבי המערערת תודלקו מחוץ לשעות העבודה הרגילות, מבלי שניתן הסבר מניח את הדעת לתדלוקים בימי שישי בערב או בימי שבת בצהריים, הוא היה רשאי להניח כי אותם רכבים היו צמודים לעובדים גם בשאר חודשי שנות השומה....." אלא אם תבוא המערערת ותשכנעו אחרת. המערערת לא הצליחה להציג טעם סביר לתדלוקים שנעשו בימי שישי-שבת".

סעיף 33" .....כי פתוחה הייתה הדלת בפני המערערת להציג ראיות על מנת לסתור את קביעת המשיב בדבר הצמדת הרכבים לעובדים. העובדה שהמערערת נמנעה מעשות כן עשויה ללמד כי נתונים אלה לא היו בעדה, ולכן נמנעה מלהציג אותם. סעיף 35 "לעובדים שנהגו בחלק מרכבי המערערת לא היה רכב פרטי הרשום על שמם או על שם בנות זוגם.

"סעיף 36 " צודקת המערערת כי, עצם העובדה שאין לעובד כזה או אחר או לבת זוגו רכב פרטי אין בה לבדה ללמד כי אותו עובד עשה שימוש פרטי ברכביה". "לא ברור מדוע המערערת נמנעה מלהעיד את עובדיה על מנת שיציגו בפני בית המשפט את התמונה המלאה בדבר אופן השימוש ברכבים". משנמנעה המערערת מלהביא את עובדיה לעדות, אין לה אלא להלין על עצמה ואין בידי בית המשפט להושיעה. "הגעתי למסקנה כי המשיב פעל כדין כאשר יישם את תוצאות המדגם" סעיף 38 הנתונים הרלוונטיים הנוגעים לתמונת השימוש ברכבים הם בידי המערערת ולכן מן הראוי שהיא תישא בנטל שכנועו של המשיב.

סעיף 42 נציג המשיב העיד כי ערך ביקור בחניון המערערת על מנת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהאופן בו מבוצע הפיקוח על איסור שימוש פרטי ברכבים מחוץ לשעות העבודה המשיב מצא כי הרכבים חונים בחניון פתוח שניתן להיכנס ולצאת ממנו באין מפריע, ללא שומר בכניסה לחניון וללא מצלמות המתעדות כניסות ויציאות של רכבים. (השלמה לסעיף 14 לעיל) עוד נמצא כי המערערת לא מנהלת תיעוד על השימוש ברכביה, אין ניהול של יומן ולא הותקן איתורן או מכשור טכנולוגי אחר ברכבים. בהעדר פיקוח ואכיפה מצד המערערת, ניתן להניח אלא אם תונח דעתנו אחרת כי העובדים השתמשו ברכבים באופן פרטי. מסקנה זו אינה בלתי סבירה ומבוססת על השכל הישר ועל ניסיון החיים.

סעיף 48 כפועל יוצא מכל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי השומה שנערכה למערערת מבוססת על אדנים סבירים, ואף למעלה מכך. סעיף 53 המערערת לא הוכיחה קיומו של נוהל עבודה מסודר ביחס לשימוש ברכבים. סעיף 55 לסיכום חלק זה, המערערת לא הוכיחה כי ערכה בדיקות על מנת לוודא שלא נעשה שימוש פרטי ברכביה; החניון לא היה סגור בסופי שבוע; לא הוצב שומר בפתח.

סעיף 61 המערערת כלל לא הבהירה מה לגישתה שווי השימוש היחסי שיש לזקוף לעובדיה ודי בכך כדי לדחות את טענתה בעניין זה. הטענה כי יש לתאם הוצאות רכב בחברה חלף זקיפת שווי לעובדים סעיף 65 על השאלה מדוע לא לזקוף את ההוצאה על המערער ענה המשיב: ברגע שהמעביד נותן לעובד כסף או שווי כסף, הוא צריך לחייב אותו במס. את העובד. אם אני מתאם לחברה הוצאה, אני מגדיל לה את הרווח ואז החברה משלמת את המס, במקום העובד.

סעיף 66 המערערת טוענת בסיכומיה כי, לאור העובדה שהמשיב זקף שווי רכב לעובדים באופן גלובלי, ולא ייחס רכב מסוים לעובד מסוים, היה עליו ליישם סעיף 32(11) לפקודת מס הכנסה אשר נועד בדיוק למצבים בהם לא ניתן לייחס את טובת ההנאה מהשימוש ברכב באופן אישי לעובד פלוני. טענת המערערת בעניין אי התחשבות בירידת ערך הרכבים סעיף 73 המערערת טוענת, שאף אם הולכים לשיטת המשיב ומייחסים שווי רכב לעובד, היה על המשיב לבצע את החישוב תוך התחשבות בשווי השוק של רכבי המערערת מבלי להניח כי מדובר ברכבים חדשים.

סעיף 75 ראשית, חוששני כי המערערת נתפסה לכלל טעות. אין מחלוקת כי הנוסח של תקנות שווי השימוש החדשות אינו רלוונטי לערעור שכן כל רכבי המערערת הם משנת ייצור 2009. סעיף 76 שנית, גם לגוף העניין אין לקבל את טענת המערערת. שיעור שווי השימוש הקבוע בתקנות שווי שימוש ברכב על פי נוסחן החדש בתחילה מיום 1.1.2010, כבר מגלם בתוכו את טענות המערערת בדבר ירידת ערך הרכב, וזאת מבלי לקבוע מסמרות. סעיף 77שלישית, ככל שלמערערת טענות כלפי הנוסח הרלוונטי של התקנות, אין לי אלא לחזור על שנקבע בפסיקה, כי תקנות שווי השימוש ברכב קובעות כלל נוקשה לצורך יישומן ולא ניתן להוכיח את שווי ההטבה שנצמחה לעובד בדרכים אחרות. בישיבות קדם המשפט הובהר למערערים הרף המשפטי והראייתי הגבוה הניצב בפניהם ולמרות זאת בחרו לנהל את ההליך. זוהי כמובן זכותם המלאה ואין לבוא עימם בטרוניה על מימושה.

סוף דבר לדעתי האישית, אין לצפות בזמן הקרוב לשינויים מרחיקי לכת בהתנהלות פקיד השומה כמו גם לשינוי במדיניות התפיסה של הטלת דופי בכלל הנישומים. לגבי ההסתייגות מהשימוש באמצעות במערכות רישום נסיעות, אין ספק כי ישנם דרכים רבות לוודא נכונות הרישום. לדוגמא, שימוש באיתורן מחובר למחשב המסוגל לספק נתונים בכל זמן לגבי מקום הימצאות הרכב כל רכב כמו כן לחייב רישום ותיעוד נתונים. זאת ועוד, קיים לפקיד השומה ולמפקח, סעיף 17 לפקודת מס הכנסה " לשם בירור הכנסתו החייבת של אדם ינוכו, זולת אם הניכוי הוגבל או לא הותר על פי סעיף 31, יציאות והוצאות שיצאו כולן בייצור הכנסתו בשנת המס ולשם כך בלבד....." מכאן ניתן להסיק כי הצהרת נישום בדבר ההוצאות, אמורה לספק את פקיד השומה. זאת כל עוד ההוצאות סבירות ולא הוכח אחרת, אין כל סיבה לא להביע אמון בנישום. "מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי יהוה וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" (יהושע, יד).

ההדגשות ש.מ הסעיפים לפי הסדר בפסק הדין לעיין בפסקי דין ע"מ 34518/15 בבית המשפט: המחוזי חיפה המערערת: ב.ד. מיקוד תקשורת ובטחון בע"מ המשיב: פקיד שומה חיפה לפני: כב' השופט ר' סוקול ניתן ביום: 15.3.2017 ע "מ 644-02-17 בבית המשפט המחוזי בנצרת המערערת: פלד - קליין הנדסה אזרחית בע"מ • המשיב: פקיד שומה עפולה לפני כב' השופטת ע' הוד ניתן ביום /01/201830